<h1>סמ"ג עשין דרבנן סימן ד'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מפרש בפ"ק שזמנים הרבה תיקנו להם חכמים, כמו ששנינו מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יותר, ומפרש בגמרא שיוצא זה מן המקרא [ממה] שנאמר בזמניהם שהיה לו לומר בזמנם שהוא ארבעה עשר וחמשה עשר וכתב בזמניהם לרבות עוד שנים והוא אחד עשר ושנים עשר ואין צריך ריבוי לשלשה עשר שזמן קהילה לכל היא, ויש לפרש (כ"ה ברש"י ד"ה זמן) שנקהלו בו היהודים בעריהם להנקם מאויביהם ועיקר הנס היה בו וכן גרסינן בירושלמי (דף א' א') יום שלשה עשר מלחמה היה, ואין לרבות שום יום אחר חמשה עשר שהרי כתוב ולא יעבור כך שיטת הגמרא. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע [בן נון], אף ע"פ שאין להם חומה עכשיו קוראין בחמשה עשר יום (ג' ב') כמו בשושן הבירה. ושושן הבירה אע"פ שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע [בן נון] קורין בחמשה עשר מפני שבה היה הנס כמו שנאמר ונוח בחמשה עשר בו, ומפרש בירושלמי (דף א' ב') שתלו היקף הכרכים בימות יהושע לחלוק כבוד לעיירות ארץ ישראל שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ועכשיו הן חריבות שיקראו כמו בשושן ויהא להם חשיבות בזכרון נס זה (ע"פ רמב"ם מגילה פ"א ה"ה) אמנם לא חילקו בכל היקף כרכים אף בחוצה לארץ (ע"פ רמב"ם שם ה"ד). ושאר כל העיירות קורין בארבע עשר. בני הכפרים שאינן מתקבצים בבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי תקנו להם שיהו מקדימין וקוראין ביום הכניסה (רמב"ם שם ה"ו) [וקורין בו ביום]. וכן אמר אבי אמי רבינו חיים כהן (יבמות י"ד א' תד"ה כי) שבעירם היו קוראין בו ביום בני הכפרים כמו שיש בירושלמי (דף כ' א' ע"ש). בן כרך אינו מוציא בן כפר שכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם ופעמים שיום הכניסה הוא באחד עשר או בשנים עשר או בשלשה עשר. תניא בגמרא שבזמן הזה לא יקראו אף בני הכפרים אלא בי"ד ונותן טעם הואיל ומסתכלין בה, פירוש (רש"י ע"ש) למנות משם לפסח שלשים יום ואם יקראו אלו בזמן זה ואלו בזמן זה יטעו לאכול חמץ בפסח אבל בזמן בית המקדש היו מקדשין ע"פ הראייה ושולחים שלוחים להכריז באיזה יום נקבע הפסח.
<h2>דף ג.</h2>
תניא בפרק ראשון דמגילה כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם מבטלין מעבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, של בית רבי היו מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה. ומסיק רבא (ג' ב') דמקרא מגילה ומת מצוה שאין לו קוברים מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה. אמר רבי יהושע בן לוי (ד' א') נשים חייבות במקרא מגילה שאף הם היו באותו הנס.
<h2>דף ד.</h2>
ואמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום. ונראה לרבינו יעקב דאע"פ שבירך בלילה זמן חוזר ומברך ביום שעיקר הקריאה ביום דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים ואמר מר (ז' ב') סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו (ד' א' תד"ה חייב). ורבינו משה (מגילה פ"א ה"ג) פירש שמאחר שבירך בלילה לא יברך ביום.
<h2>דף ד:</h2>
שנינו (מגילה ו' ב') קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני. מסקינן בגמרא (ד' ב') בברייתא שאם חל זמן קריאתה בשבת אין קורין אותה בשבת אלא מקדימין וקוראין קודם השבת ומפרש בשבת מ"ט לא קרינן אמר רבה הכל חייבין במקרא מגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות בר"ה והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דשופר. ובפרק לולב וערבה (מ"ג א') מפרש מפני מה אין לולב ביום ראשון דוחה את השבת ואומר שם משום דלא ידעינן בקבועא דירחא ומספק אין לדחות שבת. וזה הטעם עצמו בשופר. ויש לדקדק בטעם זה ואין לי להאריך. ושם פירש ר"י שאין אומר דלא ידעינן עתה אלא גזירה שמא יגזרו שמד שלא ללמוד ולא נדע (תד"ה לא).
<h2>דף ה:</h2>
ארבעה עשר וחמשה עשר אסורין בהספד ותענית לכל אדם בין לבני עיירות בין לבני כרכים כדאיתא במגילת תענית ומביאה בפרק סדר תעניות כיצד (תענית י"ח ב') ובפ"ק דמגילה (ה' ב') ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה. וכמו כן אסורין שני ימים הללו בהספד ותענית באדר הראשון כמו באדר השני כמו ששנינו בפרק קמא דמגילה (ו' ב') אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים ואומר בגמרא הא לעניין הספד ותענית וסדר פרשיות זה וזה שוין, פירוש סדר פרשיות אם עשו ארבע פרשיות באדר הראשון אין צריך לעשותם בשני. אמנם פסקינן שם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר שכל מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון ולעניין פרשיות נמי צריך לעשותן בשני ומעמיד שם משנתנו כרבן שמעון בן גמליאל, וכן שונה אותה אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין.
עוד בפרק קמא כתוב מתחילה שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתוב ימי משתה ושמחה ולא כתיב יום טוב מלמד שלא קבלו ישראל עליהם כי אם לעשות משתה ושמחה אבל יום טוב לא קבלו עליהם ליאסר במלאכה, ואף על פי כן במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין שרב קלל אדם אחד שראה שזרע פשתן ביום פורים ולא צמח הפשתן ההוא מפני שבאותו מקום נהגו שלא לעשות מלאכה.
<h2>דף ז.</h2>
תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו אלו שני מנות לאדם אחד, ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם. ואמרינן בירושלמי (דף ה' א') אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. ובפרק המקבל (ב"מ ק"ו ב') ובפרק האומנין (ב"מ ע"ח ב') תניא מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי לקנות מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבי עקיבא ורשב"ג מיקל, והלכה כרבי עקיבא מחבירו, אמנם יש ספרים שגורס זו דברי רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר ולפי זה יכול להיות שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל שמיקל בשל סופרים. אמר רבא (ז' ב') סעודת פורים שאכלה בלילה מאמש לא יצא ידי חובתו מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.
<h2>דף טז:</h2>
בפ"ק דמגילה א"ר אבא צריך הקורא לקרות בני המן ועשרת בנשימה אחת כדי להודיע לעם שכולן נתלו ונהרגו כאחד (רמב"ם מגילה פ"ב הי"ב). עוד שם ושירה זו אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים, ופירש בהלכות גדולות איזהו אריח ואת ואת ואת לבינה פרשנדתא דלפון אספתא שאריח חצי לבינה ובעניין זה במלכים דיהושע. ובשירת האזינו דמוכח במסכת סופרים (פי"ב הל' ח'—ט' ע"ש) שהיתה לבינה על גבי לבינה שהן שוות יש לפרש שלא תהא תקומה לשופכי דמים של ישראל כדכתיב (דברים ל"ב מ"ג) ודם עבדיו יקום. כתוב במסכת סופרים (פי"ג ה"ו) איש בראש דפא ואת בסופה ועשרת בסוף דפא ופירש רבינו יצחק כזה
איש		ואת
פרשנדתא	ואת
דלפון	ואת
אספתא	ואת
פורתא	ואת
אדליא	ואת
ארידתא	ואת
פרמשתא	ואת
אריסי	ואת
ארידי	ואת
ויזתא	עשרת
ומדקדק מלשון ואת בסופה על כרחינו בסוף השיטה ר"ל שאם בסוף הדף והלא אמרינן שעשרת בסוף דפא אלא בראש שיטה ובסוף שיטה רוצה לומר. עוד יש שם במסכת סופרים (פ"ב הי"א) צריך שיהא התפר חוץ לכתב ולא מבפנים. כתב רב היי גאון, שמנהג כל ישראל שהקורא את המגילה קורא ופושטה כאיגרת וכשיגמור חוזר וכורכה ומברך (לשון רמב"ם שם).
פסק רבינו משה (מגילה פ"ב ה"ט) שמגילה אינה צריכה עיבוד לשמה. ונראה לי ראייתו מדקרינן במגילה הכתובה בין הכתובים ביחיד. אבל צריכה שירטוט כאמיתה של תורה שנאמר דברי שלום ואמת (מגילה ט"ז ב') וזו היא מזוזה שיש בה אמיתות מלכות שמים (גיטין ו' ב' תד"ה א"ר). וגם שנינו שם (י"ז א') שצריך שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו כספר תורה. עוד בפ"ב (י"ט א') אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה שלא בגידין פס[ו]לה ונקראת אגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה, אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שיהו משולשין, פירוש (רמב"ם שם הי"א) שלש תפירות בקצה היריעה ושלש באמצעה ושלש בקצה השני. אבל רבינו שלמה פירש שיהא מראש הדף עד הגיד כמגיד לחבירו, וכן מצינו בערי מקלט שהיו משולשות שהיה מדרום לחברון כמו מחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון (תד"ה ובלבד ע"ש).
<h2>דף יז.</h2>
שנינו בפ"ב דמגילה (י"ז א') הקורא את המגילה למפרע לא יצא, שנאמר נזכרים ונעשים הזכירה כסדר כמו העשיה. ומסקינן שם (י"ח ב' ותד"ה נקוט) שאם קרא ושהה מעט וחזר וקרא ואפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא. והקורא את המגילה על פה לא יצא ידי חובתו שאנו למדים נזכרים מכתוב זאת זכרון בספר (שם י"ח א'). אבל שאר דברים שבכתב לא נאסרו על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן כדאמרינן במסכת תענית בפרק בשלשה פרקים (כ"ח א') אמר רבי יוסי היאך יכול יחיד לקרות בציבור על פה, והלל שאני שאינו אלא דברי שבח וכן מלכיות זכרונות ושופרות שאומרים בראש השנה הם שבח מעניינו של יום וכן כי פדה ה' את יעקב נתקן שם לצורך חתימה מעין פתיחה (יומא ע' א' תו"י ד"ה ובעשור ע"ש). היתה כתובה עברית וקראה תרגום הרי זה על פה (מגילה שם). שנינו עוד שם (י"ז א') ומפרש בגמרא (י"ח א') היתה כתובה תרגום וקראה תרגום היתה כתובה לעז וקראה לעז יוצאין בה המכירין באותו לשון (ע"פ רמב"ם מגילה פ"ב ה"ד ע"ש ובכס"מ) ואומר שם רב אשי שלעז יווני לכל כשרה. ושנינו עוד שם (י"ז א') הלועז ששמע אשורית יצא, פירוש (רמב"ם שם ה"ג) אשורית הוא לשון הקדש שלנו וכתב הקדש שלנו ואע"פ שאינו יודע מה הם אומרים יצא ידי חובתו, מידי דהוה אנשים ועמי הארץ וגם אנו אין אנו יודעים מהו האחשתרנים בני הרמכים (מגילה י"ח א'). ומסקינן עוד שם (ר"ה כ"ט א') שהקורא צריך כוונה לצאת ולהוציא וכן השומע צריך כוונה לצאת ושאין מתכוין לא יצא. בירושלמי (דף י"ט ב' ע"ש) אמרינן דמגילה אין מדקדקין בטעיותיה משמע שאם קרא אותה קריאה משובשת יצא (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ועי' מ"מ).
<h2>דף יט:</h2>
בפ"ב דמגילה אמר רבי יוחנן הקורא את המגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא וה"מ בציבור אבל יחיד יוצא ידי חובתו. מכאן פסק רבינו חננאל דמגילה בזמנה ביחיד כרב (ה' א'). [ו]אע"ג דחש ליה רב להא דרב אסי דאמר מגילה אף בזמנה בעשרה אין הלכה כן דאפילו הוו רב ורב אסי כאחד הלכה כרבי יוחנן לגבייהו (שם תד"ה הוה). ובהלכות גדולות (דף מ' ד') פוסק כרב אסי אבל רבינו תם תופש עיקר כרבי יוחנן.
המצוה הרביעית מדברי סופרים הלכות מגילה. שנינו בפרק שני דמגילה הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מכשיר בקטן. ואין הלכה כמותו שכל שאינו בן חובה אין מוציא אחרים ידי חובתן (ע"פ ה"ג דף מ' ג' ע"ש).
<h2>דף כא.</h2>
שנינו בפרק שלישי דמגילה הקורא את המגילה עומד ויושב קראה אחד קראוה שנים יצאו, מה שאין כן בתורה, מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך, אמר אביי לא שנו אלא לאחריה אבל לפניה מצוה לברך, מאי מברך מנ"ח, ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגילה, ושעשה ניסים, ושהחיינו, ולאחריה במקום שנהגו מאי מברך א"ר יוחנן הא-ל הרב את ריבינו והדן את דינינו והנוקם את נקמתינו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו ברוך אתה ה' הא-ל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם הא-ל המושיע. מצוה לקרות את המגלה כולה שכך פוסק רב בפ"ב (י"ט א'). ושנינו (כ' ב') שכל היום כשר לקרות את המגילה. והוא הדין בקריאת הלילה שכשר כל הלילה (רמב"ם מגילה פ"א ה"ג).
